Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp

ואם כבר פתחנו את סוגיית ה-"להגיד לא לארה"ב", אני שמח לפרסם פה טור דעה של ידידי יוחאי גויסקי על השימוש ב-"לא" נחרץ שכזה - "צריך להגיד לא לארה"ב" - ככה מנהלים מערכת יחסים? בתקופה האחרונה, אנחנו שומעים שוב פוליטיקאים ואנשי תקשורת מכל קצוות הקשת הפוליטית, קוראים לעמוד מול ארה"ב "ולהגיד לה לא" בהקשר עסקה עם איראן, הפסקת אש בלבנון או מגוון נושאים אחרים. אבל למה בעצם? מאיפה הגיע הרעיון לפיו בשיח עם בעלת בריתנו הגדולה על ישראל לאמץ דפוס התנהלות שכזה לפיו ברירת המחדל היא "להגיד לא"? האם במערכת יחסים עם שותף כה אסטרטגי וחיוני למדינת ישראל כך אמורים להתנהל הדברים? האם במערכות יחסים משמעותיות ועמוקות, למשל כמו בנישואין, אחד הצדדים מתגאה בכך שהוא עומד במופגן מול הצד השני ואומר לו לא, או שמא במערכת שכזו הצדדים מנסים להידבר ולראות כיצד מגיעים לעמק השווה כדי לשמר על הקשר לטווח הארוך גם נוכח מחלוקות מיידיות? ומה קורה אם מערכת היחסים הגיעה למצב שבו הצדדים מתבצרים בעמדותיהם - זה לא מעיד על אופי הקשר והתרופפותו? הרי מערכת יחסים אסטרטגית עם מעצמה היא אחת מאבני היסוד של תפיסת הביטחון של ישראל עוד מימי בן גוריון, ואם ננתח היסטורית את גישתה של ישראל, הרי שהיא חתרה מאז ומעולם לייצר מערכת יחסים שתמנע עימות ישיר עם ארה"ב ותאפשר לישראל מרווח נשימה וחופש פעולה אסטרטגיים. אין ספק שהיו מקרים בעבר שבהם ישראל עמדה איתן מול לחץ אמריקני. בראשית המדינה, מול תכנית רוג'רס שכללה השבת פליטים פלסטינים נרחבת לישראל. מול הדרישה לנסיגה מלאה מסיני לאחר מבצע קדש, אשר בסופה נעתרנו ללחץ בתמורה להבטחות מדיניות, או מול הדרישה האמריקנית להפסקת בניה בהתנחלויות בתקופת בוש האב (כולל קיצוץ בסיוע) - אולם רובם המוחלט של מקרים אלה התרחש טרם התבססות מערכת היחסים האינטימית בין ישראל לארה"ב. ישראל גם ידעה להיעתר לבקשות אמריקניות. למשל סיוע לירדן בשנות ה-70 כדי למנוע פלישה סורית לממלכה, או הימנעות מתקיפה בעיראק במהלך המלחמות בה בשנות ה-90 והאלפיים, למרות ירי טילים מעיראק לישראל, או השתתפות בתהליך המדיני הרב צדדי במדריד (אליו הגיעה ישראל לאחר הצבת תנאים וכיפופי ידיים מאחורי הקלעים). אחת השיטות המרכזיות להימנע מלהגיע למתחים שכאלה, הייתה תמיד להיות קשובים לבקשות אמריקניות, גם אם לא מסכימים איתן. אחד העקרונות המרכזיים היה לחתור ככל הניתן לתשובה של "כן, אבל" לבקשות אמריקניות, כדי למצוא מרחב ביניים שישמר את האינטרס הישראלי יחד עם מענה לבקשה האמריקנית. דוגמה מובהקת לכך היא תשובתו של שמעון פרס לשאלה של קנדי על פרויקט הגרעין הישראלי ("ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון"). אמירת הלאו הנחרץ הייתה שמורה למקרים חריגים שנגעו באינטרסים חיוניים ושלא ניתן היה כמעט להתפשר בהם. אז מה קרה שאמירת לא לארה"ב, ועוד בפומבי, הפכה להיות גישה מובילה, או לכל הפחות כזו שאין חשש מלנקוט בה? קו פרשת המים שבו ישראל החליטה על עמידה פומבית נחושה למול ממשל אמריקני כאסטרטגיה ולא כטקטיקה הייתה במהלך תקופה הנשיא אובמה. ראש הממשלה נתניהו הציב את אמירת הלא לאובמה בסוגיית המשך הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, כמהלך מדינאות מובהק, שהתכלית שלו אסטרטגית יותר מאשר רק שמירה על המשך הבנייה - "שידעו שאנחנו לא מתקפלים". מכאן והלאה במהלך 8 שנות כהונת אובמה, ראש הממשלה נתניהו החליט להתייצב באופן פומבי נגד הממשל במגוון סוגיות, ובראשן הנושא הפלסטיני, איראן, ואפילו הבעת תמיכה פומבית וחריגה (לפחות באותה תקופה) לטובת המועמד הרפובליקני רומני בבחירות 2012. זאת, כאשר השיא בהתייצבות הפומבית נגד הממשל בנאום בקונגרס, נגד הסכם הגרעין עם איראן. מיותר לציין שהמטרה המוצהרת של הנאום - למנוע הסכם גרעין - נכשלה, ושהצבת ה-"לא" העיקש פגעה ביכולת של ישראל להשפיע על תכני ההסכם ואף לדרוש בעבורו תמורות ביטחוניות ("הסכם מקביל"). כמובן שדרושים שניים לטנגו: את המתיחות בין הצדדים לא ניתן להטיל רק על הצד הישראלי, כאשר הממשל נוקט במהלכים שנתפסים בירושלים כ"כתף קרה". החל מפניה לכיוון הפלסטינים (נאום קהיר וההחלטה לדלג על ישראל במהלך הביקור במזרח התיכון, שיחת טלפון ראשונה של הנשיא לאבו מאזן, דרישות פומביות להפסקת בניה בהתנחלויות) ועד התנהלות לא שקופה סביב הסוגייה האיראנית, ששיאה בהסתרת ציר המו"מ החשאי שנערך בעומאן. אולם נראה שהתנהלות זאת, שאמורה להיות חריגה במערכת יחסים כה מהותית לישראל, הפכה לדפוס. "עמידה איתנה" מול ארה"ב הפכה משאלה של מדינאות לשאלה פוליטית, שמנהיגים מבקשים להיבחן עליה ("מי יענה לטלפון האדום?"; "מי מסוגל להגיד 'לא' לאובמה"). סירוב - כולל בפומבי - ליוזמות, בקשות, ואף דרישות אמריקניות (בהקשרי לבנון, סוריה, איו"ש ועזה) הופך לחזון נפרץ גם כאשר הפערים הם ברי-גישור. העימותים הפומביים הגיעו לכדי משבר ממשי במהלך ממשל ביידן, שהותיר משקעים לא פשוטים במערכת היחסים והוביל לפגיעה חריפה בדימוי ישראל בארה"ב, משני צידי המתרס הפוליטי אך בעיקר במפלגה הדמוקרטית - סקר של ה-New York Times מצא ש-44% מהדמוקרטים חושבים שממשל ביידן היה תומך מדי בישראל לעומת 8% בלבד שחושבים שהוא לא תמך בה מספיק. אין מחלוקת על חשיבות ניהול מושכל של מערכת היחסים עם ארה"ב, שכן מדובר בסוגיה בעלת השפעה עמוקה על הביטחון הלאומי הישראלי. ניהול מושכל שכזה מחייב בחינה מחודשת של דפוסי ההתנהלות מול ארה"ב ובראשם תפיסת "העמידה האיתנה" מול וושינגטון. האם היא משרתת בסופו של דבר את השגת יעדי ישראל? האם הישגיה עולים על מחיריה? מתי השימוש בה רצוי ומתי הוא גורם נזק? ולאן הם מצעידים את מערכת היחסים האסטרטגית החשובה ביותר לישראל? נראה, שמחייבי הקו התקיף מול ארה"ב העריכו שנחישות ישראל תכפה על ממשל שיציב לה דרישות (לעתים מכונה "ממשל עוין") לוותר על עימות עימה בשל המחיר הפוליטי והציבורי שהוא ישלם על כך. ההגיון שעמד בבסיס גישה זו כבר אינו תקף לאור השינויים במעמדה של ישראל בארה"ב (למעשה ייתכן שעצם הנקיטה בה האיצה את השחיקה במעמדה הציבורי של ישראל בארה"ב), ובמובנים מסוימים פוליטיקאי ש-"יציב גבול" לישראל עשוי דווקא להרוויח פוליטית. לדעתי בהינתן השינוי במעמד ישראל בעולם בכלל ובארה"ב בפרט, והאינטרס הישראלי המובהק לשמר מערכת יחסים בונה עם ארה"ב (משני צידי המתרס הפוליטי), הרי שהתנצחות מדינית פומבית עם ארה"ב לא משרתת את ישראל, שוחקת את הדימוי הישראלי כשותפה, מתדלקת את הטענות האנטישמיות על "ניצול" של ארה"ב ואף פוגעת בביטחון הלאומי של ישראל בטווח הבינוני והארוך. אז מה כדאי לעשות עכשיו? "להחזיר עטרה (דיפלומטית) ליושנה", ובכמה כללי אצבע: ראשית, When you are in a hole, stop digging - להפסיק התנצחות פומבית עם ארה"ב, הן ביקורת ישירה והן בהדלפות לתקשורת. את מערכת היחסים צריך לנהל בשיח מדיני-דיפלומטי מכבד. צריך להקשיב לצד האמריקני גם בהינתן אי-הסכמות ולא להתמקד רק ברצונות של הצד הישראלי. לחזור לגישה של "כן, אבל" במקום "לא" כברירת מחדל. בניה מחדש של מערכת היחסים עם ארה"ב מחייבת למצוא דרכים להפגין גישה חיובית לרצונות ולבקשות העולות מהשותף, תוך כדי שאנו מציגים לו את הסייגים והאתגרים שיש לישראל, ותוך שמירה של "לא" נחרץ למקרי קצה. זאת, מול שני צידי המתרס הפוליטי בוושינגטון, ולא רק מול הממשל. על ישראל גם לעשות כל שביכולתה כדי לממש את התחייבויותיה בתחומים אלה, כדי לשמור על האמינות שלה. כאמור, עיקרון "הכן, אבל" אינו שולל את אמירת הלאו המוחלט לארה"ב, אולם מציב אותה במקום הראוי לה במערכת יחסים הדוקה ואסטרטגית - שמורה למקרים חריגים שבהם מבחינת ישראל לא ניתן אפילו לקיים דיון עם שותפתנו הגדולה על נושא מסויים, ונדרש להציב גבול ברור. להתחיל בתיקון הדימוי הישראלי בציבור האמריקני באמצעות הפגנת רצון טוב וגישה חיובית. במסגרת זו נראה שאין תחליף לדיפלומטיה ציבורית ונכונות לשיח ישיר וכנה גם מבקרי ישראל משני צידי המתרס הפוליטי, תוך הוקעה ובידוד של הגורמים הקיצוניים על ידי יצירת שיח בונה עם "המבקרים הנורמליים". בשל תקרת הזכוכית של הממשלה, רצוי להסתמך על חברה אזרחית לקידום שיח מסוג זה. (יוחאי גויסקי הוא סא"ל במיל', מומחה לאסטרטגיה וביטחון לאומי)

Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp

2 days ago

להגיד "לא" לנשיא ארה"ב לא יכולה להיות אסטרטגיה אבל זו חייבת להיות טקטיקה בסל הכלים שלנו. וכששמים את כל הז'יטונים על מפלגה אחת, שלא לדבר על נשיא אחד, זה לנטרל מראש את הטקטיקה הזו. טראמפ יודע שאין לנו מנופים אחרים בוושינגטון, לא סתם הוא אמר ש-"נתניהו יעשה מה שאני אגיד לו".

15 5 113 9K 0

@noam_sch לפי מה שאני יודע עוד בממשלה הקודמת הוצא היתר לחסל מיינות. מה השתנה?

דל"פ: האם טראמפ באמת קרא לביבי משוגע או לא זו רכילות. מה שחשוב זה שהוא הוציא לנו ברקס בלבנון ושאין לנו מה לעשות עם זה.

@16kchrue @hagit96012378 המשימה צריכה להיות להשאיר אותו מבודד כמה שאפשר

זה מדהים. זה בסיס חוקי - לא החלטה של ממשל, חוק - לעיגון היחסים הצבאיים בצורה הרבה יותר עמוקה מ-"הנה קחו צ׳קים תסבסדו את תעשיית הנשק שלנו".

Nitzan David Fuchs @nitzandfux

4 days ago

מזל טוב ישראל, הקונגרס רוצה למזג את פיתוח האמל״ח של ישראל ואמריקה, מניח את התשתית לשינוי דרמטי באופי הסיוע האמריקני - מכסף לרכש, לשת״פ טכנולוגי. סעיף 224 בהצעת תקציב הביטחון לשנת 2027 מבקש להניח את התשתית לשיתוף פעולה מחקרי וטכנולוגי שיאפשר לשתי המדינות לחלוק מידע, ידע ופיתוח

26 22 528 110K 28

@SmartOn20499191 רויטרס

דיווח בתקשורת האמריקאית: בשנה האחרונה ה-CIA הפסיק להעביר דו״חות מודיעין בשורת נושאים, בהם המלחמה באיראן, למשרד המודיעין הלאומי. זאת בשל מחלוקות לגבי חלוקת סמכויות. נזכיר שעד לא מזמן ראשת המודיעין הלאומי הייתה טולסי גבארד, שהגיעה לתפקיד ללא רקע מודיעיני וכשמאחוריה שורת התבטאויות פרו-רוסיות.

@REL09297563 כמה (לא) מפתיע

@asafbryt @BarakHer למה אזיקים אבל? מה אתה אשם? @AbirKara2 מה אומר? יש איך לעזור לו?

@zamird91 ככה אני מבין את הטיעונים והתפיסות שלהם

@zamird91 היי אני רק השליח

@FruminJenia @zamird91 מסכים מאוד

@tamritzblog @nitzandfux רק ששנאת יהודים אצל הדמוקרטים היא עדיין בשוליים. שנאת ישראל קצת יותר, אבל עדיין לא המיינסטרים.

@Amoeba19988 אבל אין שום עדות לכך שהמפלגה החליטה לאמץ את הגישה של הרדיקלים. כל מוקדי הכוח במפלגה אומנם ביקורתיים יותר אבל לא התחברו לרוח הנהר ועד הים

להגיד "לא" לנשיא ארה"ב לא יכולה להיות אסטרטגיה אבל זו חייבת להיות טקטיקה בסל הכלים שלנו. וכששמים את כל הז'יטונים על מפלגה אחת, שלא לדבר על נשיא אחד, זה לנטרל מראש את הטקטיקה הזו. טראמפ יודע שאין לנו מנופים אחרים בוושינגטון, לא סתם הוא אמר ש-"נתניהו יעשה מה שאני אגיד לו".

Nitzan David Fuchs @nitzandfux

2 days ago

כפי שידידי היקר רותם אורג (וושינגטון אקספרס, אם אתם עדיין לא עוקבים) שב ומדגיש - אם אתה בונה יחסים רק עם מפלגה אחת, או נשיא אחד, אין לך אופציה חוץ ממנו. קשרים עם שתי המפלגות בארה״ב, בכל רשויות השלטון, הם לא סתם nice to have - הם חיוניים לכוח המיקוח של ישראל.

13 12 350 17K 3

@CaptainPlanet11 @dadyhb @nitzandfux תסתכל על התגובות בישראל להצבעה האחרונה על משלוחי נשק. כל מי שטיפה חורג מהקו של "תמכו בישראל וסתמו ת'פה" הופך לאנטישמי ותומך טרור.

@Amoeba19988 אני מבין שאתה חולק עליי, אבל המספרים מראים אחרת.

@yyudaa4 א' זה לא כ"כ יפה לייחס לבנאדם פרטי "דף מסרים" וב' מאיפה אתה יודע מה המחנה שלי?

אני בשלוף יכול לחשוב על 5-6 סנאטורים דמוקרטיים, לא כולל פטרמן, שיכולים לתקוף אותו על זה. אבל למה להם? זה לא משתלם להם פוליטית וישראל לא עוזרת להם להתמודד עם זה, כי היא מצפה למאה אחוז נאמנות. כל מינימום של ביקורת גם אם הכי לגיטימית מייצר לדמוקרטים האלה קיתונות של רותחין אז למה לקחת את הצ'אנס?

@yort3m @nitzandfux בטח, האמת שרובם - ניוסם, שפירו, פריצקר, בוטג'ג', מור, עמנואל - די סבבה. הם כן ביקורתיים (בעיקר כלפי הממשלה וכלפי פשיעה לאומנית ביו"ש) וכן ידרשו שינויים באופי היחסים אבל לא "עוינים" כמו שניתן לדמיין.

@CaptainPlanet11 @YonatanMelech @nitzandfux לא חולק על זה שהיא קיצונית, אבל במהות של עמדתה ביחס לישראל היא לא מחוץ לגדר (בהכי פשוט - מקבלת את זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית). לא פוסל שפוליטיקאי מהמרכז/שמאל יוכל לבנות איתה איזשהו שיח.